(א) שבועה שלא אוכל סתם אסור אפי׳ בכל שהוא כו׳ משנה ריש פ״ג דשבועות וכרבנן דר״ע דאמרי לא מצינו באוכל כ״ש שהוא חייב שזה חייב ומשמע אבל איסורא איכא שהרי מצינו באוכל כל שהוא באיסור הבא מאליו שהוא איסור ד״ת דקי״ל כרבי יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה וכן פסק הרמב״ם בפ״ד דה׳ שבועות וכן נראה מדברי הרא״ש במ״ש אהנך בעיות דשלא אוכל עפר ושלא אוכל חרצן וכן העלה הר״ן ודחה דברי האומרים דפחות מכזית אפי׳ איסורא ליכא:

(ב) ואם פירש כל שהוא או שאומר לא אטעום כו׳ כלומר דלא תימא אטעום נמי לשון אכילה הוא כדאמרי אינשי נטעום מידי ובעינן כזית קמ״ל דאפ״ה חייב בכל שהוא והוא מימרא דרבא לשם:

(ג) נשבע שלא לאכול אסור גם לשתות מימרא דשמואל לשם ואע״ג דמילקא נמי לקי כדמוכח בגמ׳ מ״מ איידי דנקט באידך בבא נשבע שלא לשתות מותר לאכול נקט נמי ברישא אסור:

(ד) שבועה שלא אוכל או שלא אשתה ואכל או שתה מאכלים רעים וכו׳ משנה שם: שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים שאינם ראויים פטור שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות חייב ובגמרא פריך מה שנא רישא דפטור ומה שנא סיפא דחייב כלומר דקס״ד נבילה וטריפה נמי אוכלין שאינן ראויין הן ואוקמוה רישא בסתם שלא אוכל וסיפא במפרש שלא אוכל נבילות ופרכינן מפרש מושבע ועומד מהר סיני הוא א״ר יוחנן בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים שאומר שלא אוכל נבילות ושחוטות דמגו דחייל על דברים המותרים חייל נמי על דברים האיסורים ודייקינן בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה כלומר שאם נשבע בכולל לאכול נבילות ושחוטות לא חיילא שבועה אנבילות לבטל שבועת הר סיני ומהדרינן אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור פירוש אלא סיפא ורישא בדאמר שלא אוכל סתם ואכל אוכלין שאינן ראויין דרישא היינו עפר דלאו בר אכילה הוא כלל אבל נבילות וטריפות אוכלין ראויין הן אלא אריה הוא דרביע עלייהו ומשכחת לה בלאו והן באוכל ולא אוכל סתם שכולל נבילות ושחיטות וחיילא אתרווייהו וסובר רבינו דאף למסקנא במפרש לא אוכל נבילות ושחוטות חיילא בכולל ואתיא במכ״ש מלא אוכל סתם ואיתא בהן באוכל סתם. ומאי דקא מהדרינן מפירוקא קמא וקאמר אלא כדרבא אינו אלא כדי לאוקומא רישא וסיפא תרוייהו בחד טעמא בסתם ומשום הכי פסק בלא אוכל סתם ואכל מאכלים רעים דפטור כפירוקא בתרא ופסק ג״כ בלא אוכל נבילות וטריפות דאינה שבועה כדפרכינן מושבע ועומד מהר סיני הוא ופסק בשבועה שלא אוכל נבילה ושחוטה דחלה השבועה גם על הנבילה בכולל כפירוקא קמא וכתב ג״כ או אפילו אמר שלא אוכל סתם דחלה גם על הנבילה כפירוקא בתרא וכן נראה מבואר מדברי הרא״ש ע״ש והוא על פי גירסת רש״י מ״ש או אפילו אמר שלא אוכל סתם טעמו דכיון דלפירוקא קמא הוה ס״ל דדוקא במפרש לא אוכל נבילה ושחוטה הוא דחיילא אבל בסתם לא חיילא ופירוקא בתרא מוסיף דאף בסתם חיילא לכך אמר או אפי׳ כו׳. אך קשה דהו״ל לרבינו לכתוב נמי חלוקה זו דאוכל סתם חיילא נמי בכולל ואם אכל נבילות פטור ויצא ידי שבועתו לפי שיטה זו וכדאיתא בתוספתא להדיא וכמ״ש התוס׳ בדבור אלא כדרבא ואפשר שקיצר בזה מפני שנלמד במכ״ש מדין אכילת עפר שכתב אח״כ דכיון דאפילו התם יצא ידי שבועתו אע״ג דבלא אוכל סתם ואכל עפר פטור א״כ מכ״ש גבי נבילה דאפילו בלא אוכל סתם ואכל נבילה חייב דהוי בכלל אכילה סתם כל שכן דבאוכל סתם ואכל נבילה דיצא ידי שבועה דהא הוה בכלל אכילה סתם ואחשבה נמי אכילה נ״ל. ודע שהרמב״ם חולק אשיטה זו וס״ל דבלא אוכל סתם לא חלה השבועה אנבילה ולא דמי לאוכל סתם דשאני התם דאחשבה אכילה ודין נבילה כדין עפר ופסק כן ע״פ גירסתו בגמ׳ והיא גירסת הר״ן עיין עליו שפי׳ הסוגיא לפי שיטתו. כתב הרמב״ם בפ״ה מה״ש שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלות וטרפות ואכל פחות מכזית חייב בשבועה שהרי אינו מושבע על חצי שעור מהר סיני וכן אם אמר שבועה שאוכל פחות מכזית נבילה וטריפה חייב בשבועה ע״כ ורבינו לא כתב חילוק זה נראה שנמשך לפי שיטת התוספות בפ״ג דשבועות (סוף דף כ״ג) שכתבו בדבור דמוקי לה כדברי הכל דאף ע״ג דבחצי שיעור הוה חיילא בלא אוכל אפי׳ לר״י דאמר חצי שיעור אסור מן התורה דכיון דליכא אפי׳ עשה לאו מושבע ועומד הוא מ״מ בהן לא חיילא שבועה כיון שאסור הוא מן התורה וכיון שכן אף בלאו ליתא הלכך לא חיילא כלל ומש״ה סובר רבינו דאפי׳ במפרש כ״ש לא חיילא לא בלאו ולא בהן למאי דקי״ל כרבי יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה ולכך כתב בסתם דאינה שבועה ודלא כהרמב״ם נ״ל. מיהו בש״ע פסק בסתם כדברי הרמב״ם וגם הרב בעל ההגהות לא כתב כנגדו דבר:

(ה) וכן אם אמר שלא אוכל תאנים כו׳ מימרא דרבא שם (דף כ״ד) וקמ״ל דאפי׳ באיסור הבא מעצמו חיילא שבועה על שבועה בכולל ואיתא נמי בהן באוכל סתם כמ״ש בסמוך וא״ת למה לי בחוזר ואומר לא אוכל תאנים וענבים הא אפי׳ בלא אוכל סתם חיילא בכולל כמ״ש לעיל כבר תירצו התוס׳ שם בד״ה אלא כדרבא דאה״נ ולאו דוקא נקט אלא כלומר שאמר שלא אוכל סתם שכולל תאנים וענבים:

(ו) אמר קונם אשתי כו׳ משנה שם סוף (דף כ״ב) ואע״פ דבשבועה נמי דינא הכי נקטה המשנה בקונם לאשמועינן דאפי׳ ר״ש דפליג ברישא בשבועה משום דס״ל דאין שבועה חלה לבטל המצוה אפי׳ בכולל מ״מ מודה הוא בקונם דהא אחשבה אכילה וכמו שפי׳ רש״י במשנה וא״כ לפ״ז קשה דהו״ל לרבינו לכתוב הפסק בשבועה וכמו שעשה הרמב״ם ז״ל שכתב שבועה שלא אכלתי והוא אכל דברים שאינן ראויין כו׳ דשינה לשון המשנה דתני בקונם וכתבה בדין שבועה וחילק בין לא אוכל ובין לא אכלתי לפי שיטתו ואפשר דכיון דרבינו פוסק אף בלא אוכל דחלה על הנבילה לא חש לכתוב בלא אכלתי דנלמד במכ״ש ומש״ה לא כתב רק המשנה כצורתה ודו״ק:

(ז) אמר שבועה שאוכל היום ואכל עפר יצא כו׳ מימרא דרבא ע״פ גירסת ספרדי והיא גירסת ר״ח והרמב״ם והר״ן והזכירה גם הרא״ש:

(ח) שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור מימרא דרבא שם כפי גירסת הספרים:

(ט) ואם פירש שלא אוכל עפר כו׳ שם (ד׳ כ״ב) בעיות דרבא אי חייב אפי׳ בפחות מכזית או לא ואסיקנא בתיקו ולכך פסק בפחות מכזית פטור אבל אסור דע״כ לא קא מיבעיא לן אלא לענין קרבן אבל איסורא מיהא איכא כדכתב הרא״ש מ״מ לא דק במ״ש פטור דכיון דאסיקנא בתיקו הו״ל ספק וכ״כ הרמב״ם ה״ז ספק. ותו איבעיא לן בנזיר בחרצן בכמה ופשטינן דדעתיה אכזית ומשמע מדברי הרמב״ם דאף למאי דמסקינן בנזיר בחרצן אכתי מיבעיא לן בחרצן בלא נזיר אבל בפי׳ רש״י מבואר דלמאי דפשטינן בנזיר בחרצן כ״ש בחרצן בלא נזיר דעתיה אכזית ודברי רבינו צ״ע למה הזכיר דין נזיר בחרצן:

(י) שבועה שלא אוכל ככר זה חייב על כל כזית וכזית וכו׳ שם (דף כ״ז) מימרא דרבא שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה ופי׳ הרא״ש והר״ן דלא תימא דשלא אוכל אינו משמע אלא כזית ראשון דאינו דכולה נמי משמע דאכל אכילה ואכילה דידיה נשבע והביאו ראייה ברורה מאידך מימרא דרבא אכן בתוס׳ לשם (דף כ״ט) דבור שבועה שאוכל משמע שחולקין על זה וס״ל דבלא אוכל לא משמע אלא כזית ראשון מ״מ העיקר כדברי הרא״ש והר״ן וכמ״ש רבינו: ומ״ש ואסור אפי׳ בכ״ש כו׳ כבר נתבאר טעם דין זה בתחילת הסימן והוצרך לחזור ולכתבו וחזר וכתב כאן דלא תימא הכא שנשבע על ככר מיוחד לא חלה השבועה אכל שהוא אפי׳ לאסור ואצ״ל בלא אוכלנה כיון דלא נשבע אלא על כולה סד״א דלא חלה השבועה אכ״ש אפי׳ ליאסר קמ״ל דלא: ומ״ש ומ״מ אם שייר וכו׳ כן פסקו התוס׳ לשם בדיבור אם נשתייר הימנו כזית (סוף דף כ״ז): ומ״ש הלכך אם אמר שבועה שלא אוכלנה משנה וגמ׳ שם:

(יא) שבועה שלא אוכל ט׳ כו׳ שם (דף כ״ח) כאבימי ודלא כעיפא אחוהי:

(יב) ומ״ש אמר שבועה שלא אוכל תשע אלו כו׳ כ״כ שם התוס׳ תחלת (דף כ״ט) וכ״כ הרא״ש והר״ן:

(יג) ומ״ש שבועה שאוכל ככר זו מקצתה נמי במשמע כו׳ כ״כ שם הרא״ש והר״ן בטעם מספיק:

(יד) שבועה שאוכל ככר זו ואח״כ אמר שלא אוכלנה וכו׳ משנה שם (דף כ״ז):

(טו) ומ״ש ועבר מיד אפי׳ לא יאכלנה וכו׳ כ״כ שם הרא״ש וכן מבואר בפירוש רש״י ודלא כדמשמע לכאורה מלשון המשנה דדוקא באכילה עבר על השנייה עיין בדברי הרא״ש:

(טז) ומ״ש ואם יאכלנה כו׳ הילכך כו׳ ירושלמי הביאוהו הרי״ף והרא״ש ושאר הפוסקים:

(יז) נשבע על ככר כו׳ שם פלוגתא דרבא ואמימר סוף (דף כ״ז ודף כ״ח) ופסקו כאמימר דאמר אפילו אכלו כולו דכיון דעדיין לא הלקוהו הו״ל שיור ואיתא תו התם דאפי׳ כפתוהו על העמוד כיון דלא רץ מב״ד הוי שיור ונשאל עליו ופסקו כן הפוסקים ולא ידעתי למה השמיטו רבינו:

(יח) שבועה שלא אוכל ככר זו כו׳ משנה שם (כ״ז):

(יט) שבועה שלא אכלתי כו׳ פי׳ ואכל שם כאבימי ודלא כעיפא אחוהי: